היסטורית, בני אדם השתמשו במגוון חומרים כשריון כדי להגן על עצמם מפני פגיעה בלחימה או במצבים מסוכנים. השריון והמגנים המוקדמים ביותר היו עשויים מעורות בעלי חיים. עם התקדמות הטכנולוגיה, נעשה שימוש במתכת גם לייצור שריון. עם זאת, עם המצאת כלי הנשק בסביבות 1500, שריון מתכת החל להיות לא יעיל. רק קירות אבן ומחסומים טבעיים סיפקו הגנה אמיתית על נשק.
שריון רך
אחת הדוגמאות המוקדמות שתועדו לשריון רך היא סין העתיקה, שבה שריון היה עשוי ממשי. השימוש המתועד הראשון בשריון רך בארצות הברית לא התרחש עד סוף המאה ה-19. באותה תקופה, הצבא בחן את האפשרות להשתמש באפודים רכים חסיני כדורים עשויים משי. פרויקט זה אפילו משך את תשומת הלב של הקונגרס האמריקני לאחר רצח הנשיא וויליאם מקינלי בשנת 1901. השריון הרך הזה אמנם הוכיח את עצמו כיעיל נגד כדורים- בעלי מהירות נמוכה (קליעים במהירות של 400 רגל לשנייה או פחות), הוא לא הציע הגנה מפני הדור החדש של תחמושת אקדח.
ווסטים חסיני כדורים
הדור הבא של אפודים חסיני כדורים היה אפוד הניילון הבליסטי שיוצר במהלך מלחמת העולם השנייה. סוג זה של שריון גוף נועד בעיקר כדי להגן מפני רסיסים, אבל הוא לא יעיל נגד רוב אקדחים ורובים. יתר על כן, הוא מגושם ומסורבל. רק בסוף שנות ה-60 התגלו סיבים חדשים, שהפכו את שריון הגוף הניתן להסרה אפשרי. המכון הלאומי לצדק השיק תוכנית מחקר לפיתוח תקני ביצוע שהגדירו את דרישות ההגנה הבליסטית לשריון משטרתי. מחקר זה הוביל במהירות לגילוי של חומר חדש שניתן לארוג לתוך בד קל משקל עם עמידות מעולה בפני פגיעה.
